🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בסיום שירת הים נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר". שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו "קדושת לוי": השמחה מקומה בלב — מדוע אם כן יש צורך בדיבור ובשירה בזמן השמחה? ומהו הכפל "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר"?
עונה הקדושת לוי: בטבע המציאות, שמחה שנשארת רק בלב הולכת ודועכת תוך זמן קצר. אבל כשאדם מדבר ושר בזמן השמחה, השמחה מתפעלת ומתרבה, וממשיכה יותר ויותר. זו הייתה הסיבה שעם ישראל אמרו שירה בקריעת ים סוף: כשראו את הנס הגדול ועלתה בליבם שמחה, רצו שהשמחה תימשך יותר ויותר — ובשביל כך נכנסו לגדר הדיבור, לדבר ולשיר "כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הַתַּעֲנוּג". וזהו פירוש הכפל "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר": אמרו דיבורים כאלה שגרמו להם להמשיך "לאמור" עוד ועוד — כל דיבור נוסף הוליד עוד שמחה, וכל שמחה נוספת הולידה עוד דיבור.
למדים מכאן יסוד חשוב: בכוח הדיבור לחזק את השמחה ואת הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. לא מספיקה שמחה ואמונה בלב בלבד — צריך לדבר את האמונה בפה ממש.
אנחנו מוקפים תמיד בחסדי ה', וכל אדם בעל שכל מבין את זה מבחינה שכלית — אך שמחה שכלית זו אינה נמשכת זמן רב. לעומת זאת, אם אדם לוקח דקה אחת ביום ומספר בקול, לעצמו או לאחרים, איך ה' נתן לו בית, בגדים, אוכל, עיניים, אוזניים, ידיים, רגליים — ומדבר את המילים בפה, חושב עליהן תוך כדי דיבור — הוא ירגיש שמח, וימשיך לדבר עוד דיבורים, ותימשך השמחה.
🕯️ נכון, השם אוהב אותנו
מובא בשם רבנים גדולים עצה נפלאה לחינוך ילדים: לשאול את הילד, בדיבורים קטנים וקבועים — "נכון, השם אוהב אותנו? נכון נתן לנו את הבית? נכון נתן לנו את הבגדים? נכון נתן לנו את האוכל? נכון נתן לנו עיניים? נכון נתן לנו ידיים?" — כך הילד שומע את הדברים, והם נכנסים לתוכו כבר מגיל צעיר, ומלווים אותו כל חייו. חשוב מאוד לחנך ילדים בגיל צעיר להבין את עיקרון הכרת חסד ה' — לא לחשוב שהקדוש ברוך הוא רק "נותן" באופן טכני, אלא להבין שהוא בעל חסד, ושכל מה שיש להם לא בא מעצמו אלא מה'. הדרך העיקרית לכך היא דיבורים — לדבר עם הילד, ביחד, ולומר: "נכון נתן לנו השם את זה, נכון נתן לנו את זה". דיבורים כאלה של הכרת חסד ה' יכולים ללוות ילד מגיל צעיר ועד מאה ועשרים שנה.
אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ.
תהלים סח, יד
מוסיף ה"שומר אמונים" ביאור נוסף על אותו יסוד. בזוהר הקדוש דורשים "אִם" בפסוק זה כרמז ל"אֵם" — אמא עליונה, כינוי לאמונה. לפי זה מתפרש הפסוק: "תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" — יש להשכיב, לקבוע, את האמונה בין השפתיים ממש. עיקר האמונה הוא להרגיל תמיד בפה — לדבר על כך שהקדוש ברוך הוא משגיח, מנהיג את העולם, מסבב את כל הדברים לטובתנו.
ומוסיף השומר אמונים: המילה "תִּשְׁכְּבוּן" רומזת גם למצב של נפילה, מיצר וקטנות. ועל כך אומר הפסוק: אפילו כאשר תהיה במצב של נפילה, בכל זאת תעורר תמיד את האמונה בין שפתיך — דבר אמונה. ועל ידי הדיבור, כפי שכתוב "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבֶךָ" (וכפי שמבאר חובת הלבבות שם), הלב מתעורר. אדם צריך לא רק להאמין בלב, אלא להאמין ולדבר אמונה בהתמדה.
ומכאן ליסוד ההודיה: חשוב מאוד לשים לב לכל הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו, ומיד לדבר זאת בפה: "תודה לך אבא, תודה לך ריבונו של עולם, תודה לך על הטוב שאתה נותן לי, תודה לך שאתה דואג לי, תודה לך שאני מעניין אותך, שאתה חושב עליי". וכן כותב התרגום אונקלוס על הפסוק "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" — "לְרוּחַ מְמַלְּלָא" — הדיבור הוא מהותו העמוקה ביותר של האדם. יהי רצון שנזכה תמיד לדבר דברי אמונה והודיה, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי מיצר, ובכך נמשיך ונרבה את השמחה עד לביאת הגואל במהרה בימינו.